*

לקח לי הרבה מאוד זמן לכתוב את הפוסט הזה, כמו שלקח לי, לפני חודש, הרבה מאוד זמן לכתוב את הודעת הפטירה של דןוג בפייסבוק יחד עם לילך. בהרבה מובנים זה מצחיק. מי שמכיר.ה אותי יודע.ת שמילים זה לא דבר שאני מתקשה בו. לגרום לי לסתום את הפה או לא להביע את דעתי זאת בדרך כלל משימה מאוד קשה, שמובילה אנשים חזקות וטובות אל סף ייאוש לא אחת. היכולת שלי לחשוב בחדות ומהירות היא מנגנון שמציל אותי לא מעט פעמים, והיא גם, לפחות על פי מה שאני מספרת לעצמי, מה שהצליח להניע את דןוג מלקבל את ההחלטה לקחת את החיים שלה בכל מיני פעמים אחרות שהיא עלתה.

אבל דווקא הפעם אני מוצאת את עצמי מחפשת מילים ולא מוצאת. לא כי-הכאב-גדול-מנשוא, ולא כי-יש-פעמים-שפשוט-אין-מה להגיד, אלא כי עצם השפה היא נגדנו במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, והפעם הכל מסביבי קורס וכל פעם יש משהו חשוב יותר לעשות מלהתיישב מאחורי המקלדת ולחפש אותם: שבעה לארגן, חברה להרגיע, שברים לאסוף. להמשיך לקרוא

9 דברים שהייתי רוצה להגיד לכל נערה מתבגרת // מליסה ניומן-אוונס

תרגום: טל(י) נתיבה ברוך דרמה ווזנר-שלום-נבו-זינג

 

9 דברים שהייתי רוצה להגיד לכל נערה מתבגרת:

אחד: העולם מנסה להרוג אותך.
הוא מנסה לעשות את זה על ידי לגנוב לך את הקול.
תהרגי אותו בחזרה. להמשיך לקרוא

וידוייה של קווירית לא משכילה // לורן זוניגה

תרגום: דר גוטמן
עריכה: טל(י) נתיבה ברוך דרמה ווזנר-שלום-נבו-זינג

אני… לא ממש מבינה את ג'ודית באטלר.
פעם ניסיתי לצטט את פּוֹקוֹ במסיבה כדי להישמע חכמה וחברה שלי תיקנה אותי בנימוס ואמרה:
"אומרות פוֹקוֹ…"
הסיבה היחידה שניסיתי לקרוא משהו שמישהו מהם כתב הייתה שכל מיני חברות שלי למדו בגילמן ושכחו את הספרים שלהם אצלי בבית מידי פעם.

בשנות העשרה הרגשתי שמיניות היא ספקטרום, לא היו לי מילים לתאר את זה,
בשנות העשרים שלי הרגשתי שאולי אני שרמוטה אם אני נמשכת לכל כך הרבה נקודות על הספקטרום הזה.
שנים פעלתי מתוך שלוש אמונות, שקיבלתי במתנה מכל מיני מאהבות ומאהבים שהיו לי:
אחד, לא מגיע לי לקרוא לעצמי לסבית.
שתיים, אין דבר כזה ביסקסואליות.
שלוש, אני האישה הכי סטרייטים ביקום. מסתבר. להמשיך לקרוא

על שירותי נכים ואנשים דוחים

אני אומנם לא בן אדם שקשה להוציא אותה משלוותו, אבל מעטים הדברים שמעצבנים אותי כמו הרגע הזה שבו אני מחכה לתא נכים תפוס, מתאפקת לא להשתין על עצמי וסופר את השניות, ואז נפתחת הדלת ויוצא/ת משם מישהו שהיה יכול להשתמש בכל תא אחר. באמא שכ'ם. די. להמשיך לקרוא

אח שלי לוהט ברמות, או: אוסף מחשבות על הקהילה שמסביבנו

אני הולכת להתחיל את הפוסט הזה עם אנלוגיה קצת מעוותת, אבל תחזיקו מעמד, זה יהיה שווה את זה:
אח שלי חתיך בעיניי. ואחותי הורסת. כאילו ממש. מהסוג הזה של "אם לא היינו משפחה, אז…". והרבה פעמים שזה עולה בכל מיני שיחות הזויות כאלה של לפני שבדיוק מרימות בחמישי, או שכבר שישי בבוקר ו-10 ומשום מה אנחנו עדיין ערות אבל השיחות בהתאם, אז אני יוצאת הכי בהמה שאני אומרת את זה.

אבל מאיפה שאני מסתכלת, אין לי כל כך ברירה. להמשיך לקרוא

אוֹמֶץ שֶׁל פֶמִּיוֹת נֶכוֹת/ טל(י)

זה אומנם לא יפה להגיד אבל
כל פעם שאתם מסרבים לתעוזה שמצליחה להבליח לי למאחורה של העיניים,
אני קצת מקווה שתמותו

שתמותו
כי אתם שוכחים להבין
שהגוף הזה
הוא שדה של קרב
שהוא מלא במוקשים
מתקופות שוֹנוֹת של מלחמות שוֹנוּת
שכולן סימנו להפוך אותו לקרקע הפורייה שלהם
לברית הסדינים והתועבה
בה תקינות חַרֶדַת-נֶצַח מנסה לבסס את עצמה
על חשבון איבריי.

להמשיך לקרוא

פשוט אל תקראי לזה שרמוטופוביה*: מדריך פמיניסטי להשתקת עובדות מין

*מכיוון שאני מתעב-ת תעתיקים מאנגלית לעברית, החלטתי לתרגם את המושג slut-shaming (ביוש שרמוטות)  לשרמוטופוביה. לא מושלםת, אבל אחד מהיתרונות של להיות בעלת בלוג זה שאני מחליט(ה).

לרגל צעדת השרמוטות שמתרחשת בשישי הקרוב וכל הדיונים, התגובות והסערות שהיא מחוללת, חשבתי שהגיעה כבר הזמן לתרגם את הפוסט הבא, שפורסם במקור בבלוג האירי Feminist Ire על-ידי Nine.

כי בתוך כל הבלאגן, צריכות לזכור, מאוד בבירור, שה-נ-פ-ג-ע-ו-ת הראשונות, העיקריות והמושתקות ביותר של שרמוטופוביה הן זונות ועובדות/י מין. מצד אחד, עצם העיסוק במין כמקור פרנסה מהווה הצדקה לדה-הומניזציה, לאונס, לניצול, לרדיפה ולביזוי של עובדי/ות מין במסגרת תרבות האונס. מצד שני, במסגרת שיח פטרוני ומעמדי לשחרור, עצם ההתעקשות של זונות על החופש הכלכלי שלהן, על הזכות שלהם לבחור את מקור ההכנסה ועל הזכות שלהן לבעלות על הגוף והנרטיבים שלהם, מהווה הצדקה להדרה שלהן ממרחבים פמיניסטיים (כמו גם ממרחבים של מאבקי עובדות/ים), והאשמתם בשיתוף פעולה עם הפטריארכיה. כל זה חייב להפסק. שרמוטופוביה היא שרמוטופוביה היא שרמוטופוביה, והאשמת קורבן היא האשמת קורבן היא האשמת קורבן (וכשאני אומרת "קורבן" אני מתכוונת קורבן של אלימות מינית, לא של זנות). כל עוד ניתן להם להמשיך להפריד בנינו, כל עוד ניתן להם לחלק אותנו ל-"ילדות טובות" ו-"ילדות רעות", כל עוד ניתן להם לשסע את החזקות מאיתנו באלה מאיתנו שהם בחרו להחליש, אנחנו נמשיך לעשות בשבילם את העבודה.

 למה לנו? שיעבדו קשה.

להמשיך לקרוא

על למה לדעתי טרנסיות היא הפרעה נפשית לכל דבר – וטוב שכך

הפוסט הזה פורסם במקור במסגרת שרשור שהתנהל ברשימת התפוצה הטרנסית trans.il. מכיוון שלמגלומניה מקום של כבוד בסל ההפרעות הנפשיות שלי, החלטתי להביא אותו גם לכאן, ובכך לגאול את הבלוג הטרי שלי מתרדמת של 3 חודשים.

קצת חומר רקע

לפני בערך חודש, התנהל דיון סוער ברשימת התפוצה בנוגע למדיניות שנויה במחלוקת של הביטוח הלאומי, על-פיה אדם טרנסג'נדר המגיע לביטוח לאומי בבקשה לקבל קצבה עקב אובדן כושר עבודה, מאובחן באופן אוטומטי כבעל ליקוי נפשי של 50%. השבוע, העלה אחד המכותבים מעין מכתב המשך, בו הוא מתאר את חוויותיו שלו מול הבטו"ל באותה סוגיה, בו הוא מתאר מאבק ממושך של שנה שלמה, שבמסתגה הוא נלחם על מנת להסיר את הסעיף הנפשי מהתיק שלו רטרו-אקטיבית. בנוסף, הוא מספר על עוגמת הנפש והפגיעה שנגרמה לו כאשר הוא גילה שהוא מאבוחן עם ליקוי נפשי ללא ידיעתו.

השרשור הזה מצטרף לדיון קהילתי רחב יותר אשר מתנהל בשנים האחרונות בדבר המורכבות הפוליטית שבמאבק של חלק מהפעילות הטרנסיות ברחבי העולם, להוציא את הטרנסג'נדריות מספר ה-DSM, המגדיר הרשמי והמאושר של ההפרעות הפסיכיאטריות ברחבי העולם המערבי (או עוד סוג של משחק אספנות, תלוי את מי שואלים). אותו דיון אומנם עסק רבות בהשלכות המהלך על המימון הציבורי של תהליכים לשינוי מין (היות ועכשיו טרנסג'נדריות אינה הפרעה נפשית שבאחריות המדינה "לתקן"), אבל לא הרבה נאמר ביחס להשלכותיו הפוליטיות על המסלול אותו בוחורות לעצמן הקהילות הטרנסג'נדריות בארץ ובעולם.

להמשיך לקרוא

תופסת זין / ג'וליה סרנו

תרגום: טל(י) נתיבה ברוך דרמה ווזנר-שלום-נבו

הרבה פעמים אומרים לנו שאנחנו חיות בעולם של גברים
ובתרבות הזאת
אף דמוי לא מייצג כוח
יותר מהסמל הפאלי
ואם הפין – שווה כוח
אז אני חמושה בניגוד לחוק
והגוף שלי
שמלא בנמשים וקימורים נשיים
הוא כמו פצצה חשאית.

להמשיך לקרוא