פוסט מספר 2 במסגרת הבריחה שלי מכתיבת פוסטים אישיים או בעלי משמעות, בחסות הקמפיין לניפוח הבלוג.

במאמר זה אציע פרשנות משלי למאמרו של פרויד "פטישיזם", ואנסה לבסס את הטענה כי פטישיזציה מתקיימת בטקסטים קולנועיים, כאשר אלה נתקלים בנושאים אשר אין באפשרותם לייצג אותם מבלי לעורר מחלוקת. זאת אעשה בעזרת הסרט "קברט" בבימויו של בוב פוסי (Fosse) משנת 1972.

 במאמרו, מציע פרויד ניתוח על פיו פטישיזציה –  הייחוס לחפצים משמעויות ותכונות שאינן קיימות בהם במציאות הממשית – מתרחשת אצל בנים צעירים כתגובה לטראומה הפוקדת אותם במפגשם הראשון עם ואגינה. פרויד מסביר את היות אירוע זה טראומתי, בטענה כי הוא מהדהד את חרדת הסירוס, אותה תופס פרויד כתגובה טבעית לניסיון להסביר את הפערים בין פין לואגינה. על מנת לישב את החרדה שנוצרה, מעתיק הילד את סקרנותו המינית מהואגינה המייצגת בעבורו סירוס, אל חפץ (או חלק גוף) הנחקק בזיכרונו טרם האירוע הטראומתי, איתו הוא מסוגל להתמודד. "דבר-מה אחר תפס את מקומו [של הפין המשוער], ונעשה כביכול לתחליפו, לפיכך הוא יורש עתה את ההתעניינות שהייתה מופנית בעבר אל האיבר הקודם" (פרויד, 1996). בכך משמר הפטישיסט בו בזמן שני רעיונות סותרים: קיום הפין והעדרו.

 בדומה לילד מהדוגמא של פרויד, גם המערכת הקולנועית פועלת בתוך קונטקסט חברתי, וככזו היא כפופה לנורמות ולמוסכמות החברתיות המהוות את הסדר ההגמוני בתקופה נתונה. יתרה מכך, בהיותה מערכת המונעת משיקולים כלכליים, תלויה המערכת הקולנועית בצריכת הקהל ובאישורו. לכן אין היא יכולה להרשות לעצמה, לרוב, להפר את הסדר החברתי באופן ישיר או בוטה, שכן פעולה כזו תהווה פגיעה בהכנסות האולפנים, עובדה אשר מעמידה בסכנה, לפחות באופן תיאורטי, את עתיד הקולנוע המסחרי. כך קורה שתופעות חברתיות שאינן עולות בקנה אחד עם הסדר החברתי השלט – כגון סוטות מינית ומגדרית אנטי-משפחתית – נתפסות כמאיימות. אפשר, אפוא, להשוות בין חרדת הסירוס הפרוידיאנית, אותה מייצגת הואגינה, לבין חרדת הכישלון הקופתי, אותה מייצגות קבוצות השוליים.

 בדומה לפתרון הפרוידיאני לחרדת הסירוס, גם המערכת הקולנועית מוצאת פיתרון דואלי של נוכחות השלובה בהעדר, על מנת להתמודד עם האיום הסוטה: בעזרת מניפולציה נרטיבית מצד אחד, וגיוסם של המגוון הרחב של אמצעי המבע הקולנועיים כגון צילום, עריכה, פסקול או צבעוניות מצד שני, מעניקה היצירה הקולנועית משמעות נלוות ונסתרת לחפצים או דימויים במרחב הפיקטיבי של הסרט. בכך, מעתיקה המערכת הקולנועית את המטען הבעייתי מהמוקד המפורש, אשר הצגתו באופן גלוי מהווה סכנה, אל חפצים או דימויים אשר יתקבלו על ידי הקהל באין מפריע. ברצוני להדגים טענה זו בעזרת הסרט "קברט", והאופן שבו זה מתמודד עם מיניות ביסקסואלית.

 הסרט, שיצא בשנת 1972 אך מתרחש בשנות ה-30, עוקב בחלקו אחר מערכת יחסים משולשת המתפתחת בין אישה (סאלי בולס) ושני גברים (בראיין רוברטס ומקס ווֹן-הונה). בעוד המיניות ההטרוסקסואלית של סאלי ובראיין מקבלת ביטוי ויזואלי בולט וישר על המסך בצורת נשיקות רומנטיות וסצנות מיטה, הן המיניות בין סאלי למקס (המהווה חתירה תחת ערכים הטרו-נורמטיביים של מונוגמיה), והן המיניות הביסקסואלית בין בראיין למקס ובין כל השלושה, מוזכרות אך ברמת הדיאלוג ולא זוכות לכל ייצוג ממשי, עקב היותם תכנים החותרים תחת הסדר של המיניות כפי שמכתיבה ההגמוניה ההטרוסקסואלית והמשפחתית. בעוד שהנשיקה בין השלושה עוברת סקוטומיזציה מוחלטת, ופשוט אינה מתרחשת על-אף שמדובר בשוט רציף (הסצנה בה ה-3 מבלות לילה בבית האחוזה), ברצוני לטעון כי היחסים המיניים בין בראיין למקס עוברים פטישיזציה, בצורת נרתיק מוזהב לסיגריות, אותו מעניק מקס לבראיין.

 בקריאה שטחית של הסרט, נרתיק הסיגריות נראה כמייצג את הראוותניות והבורגנות של מקס, בה הוא מדביק את האחרים. אך בקריאה מעמיקה יותר ניתן אולי להבחין שנרתיק הסיגריות אוחז במשמעויות נוספות. בסצנה הראשונה בה נפגשים מקס ובראיין, מקס מעניק לו במתנה נרתיק מוזהב וראוותני לסיגריות, כזה אשר יהיה ניתן לזיהוי לאורך הסרט כולו. כשבראיין שואל אותו, מזועזע  "What on earth makes you think that I'd accept that?", זה עונה לו בביטחון "to give me pleasure!" – תשובה שניתן לפרשהּ כבעלת תוכן מיני. זאת ועוד, בהמשך הסרט, יושבים השניים, זו הפעם הראשונה לבדם, בבית קפה גרמני ומברכים באופן גלוי על העדרה של סאלי. אז שולף בראיין את נרתיק הסיגריות שלבסוף הסכים לקבל, ובמחווה שברור כי מביכה אותו וכי עוצרת בחובה משמעויות נוספות, מציע סיגריה למקס, המקבל אותה בהתרגשות ניכרת והערכה. כאשר בראיין רוכן על מנת להצית את הסיגריה של מקס (אקט פלוצנטרי אשר בניתוח פסיכואנליטי מבשר על אונות), השניים מחליפים בניהם מבטים הטעונים במשמעות רבה. בנוסף, מבחינת המבע הקולנועי, הריבוי בקלוז-אפים וריברס-שוטס, מזכיר את האופן בו נהוג לצלם נשיקה רומנטית. שתי הסצנות הללו, רומזות, לטעמי, על היות נרתיק הסיגריות המוזהב חפץ פטישיסטי, הנועד להוות ביטוי סמוי ונסבל ליחסים המינים בין השניים.

 לסיכום, בהעדר היכולת להציג מיניות הומוסקסואליות וביסקסואלית[1] על מסך הקולנוע באופן ישיר, גרסתי כי הסרט "קברט" עושה פטישיזציה לנרתיק הסיגריות, ומציג את הפרקטיקות המיניות הללו דרך חפץ דומם. כך באה לידי ביטוי טענתו של פרויד כי פטישיזציה הינה תגובה לטראומה, שמטרתה לשמר דואליות של נוכחות והעדר, בניגוד להדחקה מוחלטת.


[1] אומנם גם בראיין וגם מקס הם ביסקסואלים, ולכן אי-הצגת המיניות בניהם היא קודם כל אקט ביפובי, אך החלטתי להתייחס גם למאפיינים ההומופובים של הבחירה לא להציג מיניות מפורשת בין גברים על מסך הקולנוע.

מודעות פרסומת