על למה לדעתי טרנסיות היא הפרעה נפשית לכל דבר – וטוב שכך

הפוסט הזה פורסם במקור במסגרת שרשור שהתנהל ברשימת התפוצה הטרנסית trans.il. מכיוון שלמגלומניה מקום של כבוד בסל ההפרעות הנפשיות שלי, החלטתי להביא אותו גם לכאן, ובכך לגאול את הבלוג הטרי שלי מתרדמת של 3 חודשים.

קצת חומר רקע

לפני בערך חודש, התנהל דיון סוער ברשימת התפוצה בנוגע למדיניות שנויה במחלוקת של הביטוח הלאומי, על-פיה אדם טרנסג'נדר המגיע לביטוח לאומי בבקשה לקבל קצבה עקב אובדן כושר עבודה, מאובחן באופן אוטומטי כבעל ליקוי נפשי של 50%. השבוע, העלה אחד המכותבים מעין מכתב המשך, בו הוא מתאר את חוויותיו שלו מול הבטו"ל באותה סוגיה, בו הוא מתאר מאבק ממושך של שנה שלמה, שבמסתגה הוא נלחם על מנת להסיר את הסעיף הנפשי מהתיק שלו רטרו-אקטיבית. בנוסף, הוא מספר על עוגמת הנפש והפגיעה שנגרמה לו כאשר הוא גילה שהוא מאבוחן עם ליקוי נפשי ללא ידיעתו.

השרשור הזה מצטרף לדיון קהילתי רחב יותר אשר מתנהל בשנים האחרונות בדבר המורכבות הפוליטית שבמאבק של חלק מהפעילות הטרנסיות ברחבי העולם, להוציא את הטרנסג'נדריות מספר ה-DSM, המגדיר הרשמי והמאושר של ההפרעות הפסיכיאטריות ברחבי העולם המערבי (או עוד סוג של משחק אספנות, תלוי את מי שואלים). אותו דיון אומנם עסק רבות בהשלכות המהלך על המימון הציבורי של תהליכים לשינוי מין (היות ועכשיו טרנסג'נדריות אינה הפרעה נפשית שבאחריות המדינה "לתקן"), אבל לא הרבה נאמר ביחס להשלכותיו הפוליטיות על המסלול אותו בוחורות לעצמן הקהילות הטרנסג'נדריות בארץ ובעולם.

המכתב עצמו

במהלף הדיונים האחרונים המילה "נכופוביה" נזרקה כל שורה שלישית לאוויר, וחשבתי שאולי הגיע הזמן להסביר אותה לעומק. נכופוביה, מייצגת תפיסת עולם שמבקרת את השיח הרווח בקשר לאנשים נכים – בין אם הנכות פיזית או נפשית – ומבקשת להפסיק את האפליה, ההקטנה, ובעיקר המידור של א/נשים נכים מתחומי החיים השונים, בדומה לאותו מאבק שאנחנו מציינים כל פעם שאנחנו זורקים את המילה "טרנספוביה".
למידור הזה שתי צורות מרכזיות:

• אחת מהן היא העדר נגישות – זאת אומרת, לדוגמא, כשיש מדרגות בכניסה לבניין ואין אפשרות לאנשים עם מוגבלות בניידות, להיכנס לבניין, גם אם הם צריכים לשלם שם את חשבון הארנונה שלהם שם, או להשתתף במסיבה הקווירית החביבה עליהן. דוגמא נוספת תהיה, למשל, כשאנשים עם מוגבלות נפשית צריכים עבודה שמאפשרת להן לאכול 3 פעמים באופן סדיר במהלך יום העבודה, כדי שהם יוכלו לקחת את התרופות שלהם באופן מסודר, וזאת למרות שאין עבודות כאלה בנמצא. מצבים כאלה, יובילו לרוב למצב שבו אנשים נכים יודרו ויעדרו באופן פעיל מהמרחבים האלה, וזאת מכיוון שנמנע מהם בפועל לקחת בהם חלק.

• השנייה היא אפליה וסטיגמה חברתית – התפיסה שעל פיה אנשים נכים יהוו עובדים פחות טובים, חברים פחות טובים, מאהבים פחות טובים, או באופן כללי בני אדם פחות טובים. הרבה פעמים תפיסה זו תוביל למציאות בה אנשים יסרבו להעסיק אנשים נכים במחשבה שהם יהיו עובדים פחות טובים, יסרבו לפתח קשרים חברתיים עם אנשים נכים במחשבה שהם "לא יציבים", או "יהוו טפיל שצריך לטפל בו", ימנעו מלפתח קשרים רומנטיים עם אנשים נכים "כי זה פשוט לא בשבילי". באופן כללי, תוביל תפיסה זו למציאות חברתית בה אנשים נכים, פשוט לא מצליחים, באופן סיסטמתי, לקחת חלק מלא בקהילות הסובבות אותן, וזאת מכיוון שאלה, לא רק שלא נתפסים כחלק אינטגראלי והכרחי מאותן קהילות חיים, אלא לעיתים אף נתפסים כמהווים מכשול בפניהן. כל זאת מוביל, כמו שאחרות ואחרים ציינו בדיונים לפני, למצב בו אנשים פוחדים להזדהות ולהיות מזוהים כנכים, מחשש שאותה סטיגמה ואפליה ידבקו בהם.

מה שלדעתי כל תומכי ותומכות גישת ה-"טרנסיוּת היא לא מחלת נפש, אנחנו נורמאליים", לא מבינות, או אפילו מסרבות להבין, זה שטרנסיות היא מחלת נפש בדיוק באופן שכל מחלת נפש היא כזו:
ישנם אנשים, שקיים פער בינם לבין התפיסות החברתיות של נורמאליות. חלקם בסדר עם הפער הזה, מרגישות שהוא מעצים אותם ותורם לתפיסת האינדיווידואליות שלהם. אחרות מרגישות שהפער הזה פוגם ביכולת שלהם לתפקד בעולם ובחברה הסובבת אותם באופן מלא, ובוחרות (או במקרים רבים, כמו גם במקרים של אנשים טרנסג'נדרים, מופעל עליהם לחץ מהסביבה והדבר נעשה בניגוד לרצונן) לפנות לידע ולטכנולוגיות רפואיות כדי לצמצם את הפער הזה – ידע וטכנולוגיה כמו טיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים, תרופות, ועוד. המאבק של אנשים עם נכויות נפשיות, בדומה למאבק של אנשים טרנסג'נדריוֹת, הוא כפול – מצד אחד ישנה דרישה שלא לכפות טיפולים רפואיים על אלה שלא מעוניינים או מעוניינות בהם, בטח שלא בשמו של הסדר החברתי, ומצד שני, ישנה דרישה שלא להפעיל על אלה שכן בוחרים להשתמש בהם אלימות בצורה של סטיגמטיזציה חברתית, הדרה ממוקדים חברתיים, פרסום מידע רפואי ללא אישור, ועוד רבים וטובים שכולנו מכירים ומכירות.

הסיבה שכולנו מכירות את זה היא שהמאבקים האלה לא רק שהם דומים, הם זהים והם מתרחשים באותן זירות בדיוק (מן הסתם קיימים הבדלים, באותו האופן שקיים הבדל בין המאבק של אנשים עם קשיים בניידות, למאבק של אנשים שמאובחנים עם דכאון קליני, למשל, אך הבסיס הוא זהה). לא פעם אנחנו קוראים לאיחוד מאבקים של כל הקשת הטרנסית בישראל, על כל גווניה השונים, מתוך תפיסה שלמרות שקיימים הבדלים חשובים בצרכים של כל קבוצה וקבוצה, גדול הדמיון מהשוני. מתוך תפיסה שביחד אנחנו חזקות יותר – ויותר מכך – מתוך תפיסה שכשקבוצה אחת מנסה לחזק את מקומה על חשבון הקבוצות אחרות, באופן אינהרנטי היא גורמת להחלשתן. מאותו ההיגיון ממש אני רוצה שנאחד כוחות עם תנועת המאבק לשחרור אנשים עם מוגבלות, ולא נבדיל את עצמנו מתוכם מתוך תקווה שפעולה כזאת תקנה לנו יותר נקודות בקרב המיינסטרים, ותקל על דרכינו לשווין.

זה גם המקום בו חשוב לי להבהיר: להזדהות עם המאבק לשחרור של אנשים נכים, זה לא אמור שכל טרנס וטרנסית חייבות להזדהות כחולות נפש. זהותו הפרטית של כל אדם היא עניינה שלה, ואין לי שום רצון, או זכות, להתערב בה. להזדהות עם מאבקם של אנשים נכים אומר, מבחינתי, להכיר בדיכוי המשותף להם ולנו כאנשים טרנסג'נדרים. להכיר בעובדה שכשאנחנו דוחים אותם מעלינו בטענות של הפרדה, אנחנו מפעילים הלכה למעשה את אותה הדרה ודיכוי חברתי שהסטיגמה מייצרת. אותה סטיגמה, דרך אגב, שבה אנחנו נלחמים כאשר אנחנו מבקשות מהקהילות ההומו-לסביות להכיר בנו כחלק מהמאבק שלהם לשחרור מיני ומגדרי.

לסיום, אני רוצה להתייחס באופן ספציפי לשרשור הזה –
כאשר XXX כותב על ההשפלה והטרנספוביה שלהיות מזוהה עם ליקוי נפשי, הוא בעצם מסכים לכך שבעצם האבחונים האלה יש משהו משפיל. קטונתי מלהיכנס לשיקוליו האישיים בכל הנוגע למחיקת הסעיף הנפשי רטרו-אקטיבית, שכן, כפי שעולה מהדיון, אין הסכמה בנוגע להשלכותיו של אותו קיטלוג. הבעיה שלי מתחילה בשפה בה הוא בחר להשתמש כדי לתאר את החוויה שלו כאשר נודע לו שהוא מקוטלג כנכה נפשית, ובאופן בו הוא בוחר להבדיל את עצמו, ובמובנים מסוימים אותנו כקהילה, מאחים ואחיות שלנו למאבק, רק כי המחיר החברתי גבוהה מידי.  על זאת הביקורת שלי, ועל זה השימוש שלי במילה נכופוב. באשר לזכותו לעשות כך בפועל, אין לי ספק.

אני מבקר טקסטים ושיח חברתי וקהילתי. לא אנשים.