אני הולכת להתחיל את הפוסט הזה עם אנלוגיה קצת מעוותת, אבל תחזיקו מעמד, זה יהיה שווה את זה:
אח שלי חתיך בעיניי. ואחותי הורסת. כאילו ממש. מהסוג הזה של "אם לא היינו משפחה, אז…". והרבה פעמים שזה עולה בכל מיני שיחות הזויות כאלה של לפני שבדיוק מרימות בחמישי, או שכבר שישי בבוקר ו-10 ומשום מה אנחנו עדיין ערות אבל השיחות בהתאם, אז אני יוצאת הכי בהמה שאני אומרת את זה.

אבל מאיפה שאני מסתכלת, אין לי כל כך ברירה.

הרבה פעמים בסצנה האקטיביסטית הלהט"בית, שאפשר לחלק אותה לכל כך הרבה חלקים וחתיכות ושכל פעם שבכלל מזכירים את העובדה שאולי אפשר להתייחס אליה כאיזושהי קבוצת שייכות את מלא עיניים מתגלגלות על זה שאין דבר כזה בכלל, יש המון מכות: יש המון האשמות, והמון כעסים, והמון פחד, ובעיקר בעיקר המון ביקורת. עכשיו, לא שאני איזו היפית שויתרה על אוכל מבושל יחד עם המקלחת היומית שלה – אני מאוד מאוד אוהבת ביקורת. אני בן אדם חריף וחכמה, שאי אפשר לבלות יותר משתי דקות לידה בלי לשמוע מה היא חושבת על כל העולם והפילגש שלה, ויש לי מה להגיד בערך על כל דבר שמישהו אי פעם עשה. ברור לי איך יכולתי לעשות את זה טוב יותר ואיך זה לא מספיק אחראי פוליטית או משהו כזה. באמת, ביקורת זה אחלה והרבה יותר מידי מאיתנו היו צריכות להשען עליה הרבה יותר מידי זמן כדי להצליח לשרוד בעולם שלא בדיוק תמיד נעים לו שאנחנו שם.

אבל מתישהו, זה מתחיל לחלחל פנימה, ומתישהו אנחנו מתחילות להסתובב בסביבה חברתית בה הרבה יותר מידי אנשים לא מרגישות רצויות בעולם שבו אין להן המון אלטרנטיבה. ונכון, אין בת אדם אחת שלא יצאה זבל במהלך החיים שלה (הרבה יותר מפעם אחת), וכולנו הרבה יותר טובות בלראות את המאבקים של עצמינו מאשר את האופן שבו אנחנו טרנספובים/ביפובים/אייספובים/שמנופובים/גזענים/נכופובים/אלימים מינית/תומכים-בתרבות-הפטריאכלית-בלי-לשים-לב, וזה כואב הרבה יותר במקום שבו סוף סוף הצלחנו לקוות שאולי לא נרגיש חרא יותר.

אבל בסופו של דבר, בין אם נרצה ובין אם לא – אנחנו משפחה. אנחנו משפחה כי העולם הזה הרבה יותר מידי אכזרי אלינו מכדי שנוכל להרשות לעצמנו להיות אכזריות אחת לשניה, ואנחנו משפחה כי העולם הזה מבודד הרבה יותר מידי מאיתנו וגורם לנו להרגיש כאילו לא מגיעה לנו אהבה, מכדי שנוכל להרשות לעצמינו לא לאהוב אחת את השניה ולהקים מחנות.

אני בקהילה הזאת כבר לא מעט שנים, מאז שהתחלתי לברוח לתל אביב בגיל 15 כדי להרגיש שיש מקום שבו אני יכולה להרגיש חלק. ראיתי הרבה בריתות נכרתות בשנים האלה, אבל גם ראיתי המון חברויות ומערכות יחסים ואנשים נהרסים, בגלל שהיינו כל כך כועסות ששכחנו לשים לב שאנחנו פוגעות באנשים הלא נכונים.

אז אני כותבת את הפוסט הזה כדי להגיד: אתם כולכן המשפחה שלי, לטוב ולרע. וכמו בכל תבנית שמתאימה לאיך שסטרייטים רואים את העולם, זה אומר שרוב הזמן חלקכן הגדול ישגע אותי, ויעצבן אותי ויגרום לי להתחרט שאי פעם נקלענו למצב הזה ביחד, אבל הי – זה לא שהאלטרנטיבה מזהירה במיוחד. אני מעדיףה חבורה של להטב"יות מעצבנות על לחיות בעולם שמלמד אותי שאין לנו ערך.

ואם לחזור להתחלה, זה גם בין השאר אומר שצריך להזדיין בתוך המשפחה. כי אני אמנם אוהבת אתכן, אבל לא מוכנה להתחיל להזדיין עם סטרייטים בשביל ההפרדה :).

family

מודעות פרסומת