לקח לי הרבה מאוד זמן לכתוב את הפוסט הזה, כמו שלקח לי, לפני חודש, הרבה מאוד זמן לכתוב את הודעת הפטירה של דןוג בפייסבוק יחד עם לילך. בהרבה מובנים זה מצחיק. מי שמכיר.ה אותי יודע.ת שמילים זה לא דבר שאני מתקשה בו. לגרום לי לסתום את הפה או לא להביע את דעתי זאת בדרך כלל משימה מאוד קשה, שמובילה אנשים חזקות וטובות אל סף ייאוש לא אחת. היכולת שלי לחשוב בחדות ומהירות היא מנגנון שמציל אותי לא מעט פעמים, והיא גם, לפחות על פי מה שאני מספרת לעצמי, מה שהצליח להניע את דןוג מלקבל את ההחלטה לקחת את החיים שלה בכל מיני פעמים אחרות שהיא עלתה.
אבל דווקא הפעם אני מוצאת את עצמי מחפשת מילים ולא מוצאת. לא כי-הכאב-גדול-מנשוא, ולא כי-יש-פעמים-שפשוט-אין-מה להגיד, אלא כי עצם השפה היא נגדנו במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, והפעם הכל מסביבי קורס וכל פעם יש משהו חשוב יותר לעשות מלהתיישב מאחורי המקלדת ולחפש אותם: שבעה לארגן, חברה להרגיע, שברים לאסוף. להמשיך לקרוא
