לקח לי הרבה מאוד זמן לכתוב את הפוסט הזה, כמו שלקח לי, לפני חודש, הרבה מאוד זמן לכתוב את הודעת הפטירה של דןוג בפייסבוק יחד עם לילך. בהרבה מובנים זה מצחיק. מי שמכיר.ה אותי יודע.ת שמילים זה לא דבר שאני מתקשה בו. לגרום לי לסתום את הפה או לא להביע את דעתי זאת בדרך כלל משימה מאוד קשה, שמובילה אנשים חזקות וטובות אל סף ייאוש לא אחת. היכולת שלי לחשוב בחדות ומהירות היא מנגנון שמציל אותי לא מעט פעמים, והיא גם, לפחות על פי מה שאני מספרת לעצמי, מה שהצליח להניע את דןוג מלקבל את ההחלטה לקחת את החיים שלה בכל מיני פעמים אחרות שהיא עלתה.

אבל דווקא הפעם אני מוצאת את עצמי מחפשת מילים ולא מוצאת. לא כי-הכאב-גדול-מנשוא, ולא כי-יש-פעמים-שפשוט-אין-מה להגיד, אלא כי עצם השפה היא נגדנו במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, והפעם הכל מסביבי קורס וכל פעם יש משהו חשוב יותר לעשות מלהתיישב מאחורי המקלדת ולחפש אותם: שבעה לארגן, חברה להרגיע, שברים לאסוף.

יש משהו כל כך בוגדני במילים האלה – "חברה שלי התאבדה" – שאמורות להסביר את הדבר הזה שאני מתמודדת איתו כבר יותר מחודש. כשאומרות את זה ככה זה כמעט נשמע פשוט. ממש אפשר לדמיין את הנערה-שטרם-התבגרה, זאת שדיברנו פעם בשבוע בטלפון וסיפרנו אחת לשניה "על בנים", קורעת תחת איזו טרגדיה שהיא המציאה בעצמה, ומחליטה שזהו – אם ירון לא מוכן להיות חבר שלה היא לא מוכנה להמשיך לחיות בעולם הזה.

איך מסבירות שזה לא "התאבדות"? שבכל כך הרבה מובנים זה רצח מתוכנן, סיסטמתי וכתוב מראש כמעט, שרוקם את עצמו כבר יותר מ-10 שנים? שזאת התקפה עיקשת ושיטתית על עצם הערך העצמי שלך, על תחושת הכבוד ותחושת המסוגלות הכי בסיסיים שלך? איך מסבירות שמעולם לא נתקלתי בעוצמה כזאת, בנחישות כל כך עיקשת לבחור בחיים, במאמץ כל כך גדול להרגיש נאהבת במציאות שיותר מידי פעמים מספרת לך שאין שום דבר לאהוב בך, בכוח טבע גדולה כל כך שלא הייתה מוכנה לוותר על אף נשימה של שחרור, ויותר חשוב מזה – על אף אחת שתשאר מאחור בניסיון להשיג אותו? איך מתארות באופן אמין את מה שאני יודעת כעובדה – שהיא נלחמה בכל הכוח שאי פעם ראיתי על החיים של עצמה, ועל  החיים של מי שהיא אוהבת עד שברגע אחד פשוט נגמר לה הכוח?

איך מסבירות שהמילה "חברה" לא יכולה אפילו להתחיל לתאר את מה שחלקתן? אין בשפה ההטרו-נורמטיבית, ובעברית שמייצגת אותה, שום מילה שמייצרת את המפגש בין אחות לחברה לבת זוג לזיון מתמשך לקרציה שלא יורדת לך מהצוואר לידידת נפש לדבר הזה שאת חולקת איתה חצי אונה מהמוח שלך ושהמאבק על החיים שלה, המאבק בדיכאון ובאובדנות שלה, בשנאה שפוקדת אותה כמעט בכל פעם שהיא יוצאת מהבית, הוא המאבק הכי חשוב בחיים שלך עצמך. אין מילה בסטרייטית למישהי שהיא חצי ילדה שלך וחצי אמא שלך בעצמה, למישהי שהיא באופן כללי האקסית הזאת שבשום שלב לא תסכים לשחרר כי יש לה מסורת לסבית להיצמד אליה, ויש חוקים ויש תקנות ואי אפשר סתם ככה לעשות מה שבא לנו ולעבור הלאה.

איך מסבירים שהיא החצי השני של הנפש שלך, למרות שיש עוד אנשים שחוצים אותה, ועוד אנשים שאת לא יכולה להרשות לעצמך לאבד לא פחות ממנה?

אני חושבת שלראשונה בהרבה מאוד זמן, אני מתקשה להתמיר את האישי לפוליטי. אולי כי הכאב האישי בסיפור הזה הוא כל כך גדול שזה מציף, אולי זה בגלל שהכאב הזה מציף כל כך הרבה אנשים מסביב לי שקשה לי עד הסוף להבין איפה נגמרים הכאב והאבל שלי ומתחילים שלהם. אבל ברור לי שגם מי שהכירה אותה ממש מעט, וגם מי שהכירה אותה רק כסמל, וגם מי שלא הכירה אותה בכלל ושמעה עליה רק בתור ה-"קוקסינלית המוזרה שהצטרפה לסטטיסטיקה בסוף סופה של 2016" איבדה משהו חשוב.

כי כולנו מבינות, באופן הכי אינטואיטיבי שיש, שהמוות הזה הוא תוצאה של מידניות, ושל הזנחה מכוונת ושל שנאה קטלנית שפשוט השתכללה מספיק כדי שעכשיו תוכל להורות עלינו להפעיל אותה נגד עצמינו. ואנחנו הרי מכירות כבר את הסיפור הזה: רק לפני כמה עשורים סיפרו לנו שאיידס היא מחלה ששמורה רק להומואים, שמי שמקבל אותה זה מי שהזניח את עצמו מספיק, ושהיא העונש שאלוהים שולחת לנו על הבחירות שלנו לפרק את התא המשפחתי ועל הבחירה לסחוט מהגוף והנפש שלנו כל גרגיר של הנאה ומהפכנות שהם רק מסוגלים לספק לנו.

וכבר אז ידענו שזה בולשיט. שזה משהו שתוקף את כולם ושזה עניין של בריאות ציבורית ושל לחץ מיעוטים, ושהדרך היחידה להתמודד עם זה היא על ידי גישה למשאבים ציבוריים, ולמרפאות ואנשי טיפול שמכירות את הסיפור שלנו ואת הצרכים הייחודיים שלנו, ועל ידי התמודדות עם הסטיגמה שמספרת לכולם – וגרוע מזה, לנו – שזה מוות שמגיע לנו כי החיים שבחרנו הם מגעילים ושווים פחות.

אז זה נכון גם ב-2017, בה ההתקפה על הבריאות הנפשית והפיזית על להט"בים סוטים מגדרית באופן כללי, ואנשים ונשים טרנסג'נדרים באופן ספציפי היא גדולה מאי פעם. כבר לפני בערך 5 שנים כתבנו דןוג ואני פלייר שמציין אחוזי אובדנות מבהילים של 40% בקרב אנשים טרנסג'נדרים. וגם הפעם, כמו לפני 30 שנה אנחנו צריכות לצאת לרחוב, לדרוש את הבטחון שלנו ושל האחיות והאחים שלנו, ולהבין שאף אחת לא תעשה את זה בשבילנו.

וזה נכון, יש ארגונים של הקהילה שאמונים על התפקיד הזה, ויש בתוכם לא מעט אנשים שעושים את העבודה הזאת יומם וליל כבר שנים. אבל הם צריכות את העזרה שלנו. הם צריכות אותה, ויחד איתם גם כל אלה מאיתנו שמתמודדות בדיוק עם מה שדןוג התמודדה עד לפני חודש – שידעו שאנחנו איתן, שידעו שהמחלה הזאת היא לא גזירת גורל ולא מה שמגיע להן, אלא תוצאה של הזנחה פושעת מלאת שינאה.

אני רוצה לראות אותנו ברחוב. צועדות וצועקות ומפגינות בגרון ניחר בשביל דןוג, ובשביל ברק ומאי וויקטוריה וכל אלה שלא השכלנו לזכור את השם שלהן, ובשביל כל אלה שיבאו אחריהן אם לא נעשה משהו עכשיו. אנחנו לא מרוויחות שום דבר מלכאוב את הכאב האישי שלנו בשקט בחושך איפה שאף אחד לא שומעת ולא רואה. אנחנו צריכות לזכור את מה שלימדו אותנו אלה שבאו לפנינו:

שתיקה = מוות,
והשקט לא מגן עלינו.

***

לסיום, אני רוצה להקדיש כמה מילים אליך, דןוג, באופן אישי, כי לכולנו ברור שאם יש איזשהו קסם שיכול לזמן אותך אז הוא כזו שעשוי מפיקסלים ומכחול של פייסבוק:
אני אוהבת אתך מאוד, אני מתגעגעת אליך מלא, ואני מבטיחה לך שכל שניה של אנרגיה שתהיה לי לבזבז, אני מקדישה אותה למאבק הפוליטי המשותף שלנו לסיום הדיכוי והכאב והשיעמום. אני מבטיחה לך לזכור שהמוות הזה הוא שלך בדיוק כמו שהוא של כל כך הרבה אחרות כמוך, ואני מבטיחה לדרוש צדק בשביל כל האחים והאחיות שלנו שבשבילם זה עדיין לא מאוחר. אני גם מבטיחה לך לשמור על עצמי בדרך, ולהילחם כל שניה כדי לזכור כמה אני יפה, וכמה אני חכמה, וכמה אני אהובה וכמה העולם הזה הוא שלי לא פחות מאשר שהוא של אף אחת אחר.

%d7%93%d7%a0%d7%99%d7%90%d7%9c

מודעות פרסומת