לטקסט המקורי באנגלית

אני חולה איידס.

אני מנסה לחשוב על החיים שלי בשנתיים האחרונות מאז שאובחנתי, ועל הדברים שקרו לי. אני חושב על כל התשוקה והזמן היקר שהשקעתי בלהילחם באדישות של הממשלה שלנו כלפי וכלפי אנשים כמוני, וכלפי חולי איידס באופן כללי, ואני מבין שהרבה מהשותפים שלי למאבק – הומואים, לסביות וסטרייטים כאחד – עדיין לא מאמינים שהמשבר של האיידס הוא משבר פוליטי.

אני והחברים שלי החלטנו שאין לנו רצון בטקס הלוויה שקט. אנחנו מבינים שהחברים והמשפחות שלנו צריכים להתאבל. אבל אנחנו גם מבינים שאנחנו מתים כי הממשלה שלנו ומערכת הבריאות הציבורית לא שמים עלינו זין.

אני חושב על דייויד ווז'נרוביץ המנוח שכתב: "דמיינו מה היה קורה אם היינו יוצאים להפגין בכל פעם ופעם שאהוב, או חבר, או אפילו זר גמור היה מת מאיידס.  דמיינו מה היה קורה אם כל פעם שאהוב, חבר או זר גמור מת מהמחלה הזאת, אז החברים, האהובים והשכנים שלו היו לוקחים את הגופה שלו ושמים אותה באוטו, ונוסעים, מאתיים ק"מ בשעה, לוושינגטון הבירה, פורצים את שערי הבית הלבן בדהירה, עוצרים בחריקת בלמים ממש בפתח הדלת, ומטיחים את גוויתו חסרת החיים לפני המדרגות בכניסה הראשית."

המילים האלה מחדדות את מחשבותיי ומדייקות את תוכנית הפעולה שלי. החלטתי שכשאני אמות, אני רוצה שחבריי למאבק האיידס יערכו למעני הלוויה פוליטית.

אני סבור – או אפילו יודע – שההלוויה שלי תזעזע אנשים כשהיא תקרה. אנחנו האמריקאים מבועתים ממוות. המוות קורה בדלתיים סגורות ומורחק מהמציאות ומאלה החיים. אני רוצה להנכיח את המציאות של המוות שלי, להציג את גופי לראווה בפומבי, ולדרוש מהציבור לשאת עדות. אנחנו לא רק סטטיסטיקה שיצאה משליטה; אנחנו אנשים שחיו חיים, אנחנו מלאי תכלית, יש לנו מאהבים, חברים ומשפחות. אנחנו מתים ממגפה שמתוחזקת ע"י הזנחה ברמה כ"כ פושעת שכבר אי אפשר שלא לראות בה ג'נוסייד, רצח עם מכוון.

אני רוצה שהמוות שלי יהדהד באותה העוצמה שבה אני מתעקש לחיות את חיי כעת. אני רוצה שההלוויה שלי עצמי תהיה מלאת כוח והתנגדות, ותנסח, באופן פומבי, את המוות שלי מאיידס כצורה של התנקשות פוליטית.

אנחנו נוקטים פעולה זו באהבה ומתוך כעס.
קברו אותי בזעם.

מארק פישר, 1992.

 

מארק פישר בלוג