על שירותי נכים ואנשים דוחים

אני אומנם לא בן אדם שקשה להוציא אותה משלוותו, אבל מעטים הדברים שמעצבנים אותי כמו הרגע הזה שבו אני מחכה לתא נכים תפוס, מתאפקת לא להשתין על עצמי וסופר את השניות, ואז נפתחת הדלת ויוצא/ת משם מישהו שהיה יכול להשתמש בכל תא אחר. באמא שכ'ם. די.

על למה לדעתי טרנסיות היא הפרעה נפשית לכל דבר – וטוב שכך

הפוסט הזה פורסם במקור במסגרת שרשור שהתנהל ברשימת התפוצה הטרנסית trans.il. מכיוון שלמגלומניה מקום של כבוד בסל ההפרעות הנפשיות שלי, החלטתי להביא אותו גם לכאן, ובכך לגאול את הבלוג הטרי שלי מתרדמת של 3 חודשים.

קצת חומר רקע

לפני בערך חודש, התנהל דיון סוער ברשימת התפוצה בנוגע למדיניות שנויה במחלוקת של הביטוח הלאומי, על-פיה אדם טרנסג'נדר המגיע לביטוח לאומי בבקשה לקבל קצבה עקב אובדן כושר עבודה, מאובחן באופן אוטומטי כבעל ליקוי נפשי של 50%. השבוע, העלה אחד המכותבים מעין מכתב המשך, בו הוא מתאר את חוויותיו שלו מול הבטו"ל באותה סוגיה, בו הוא מתאר מאבק ממושך של שנה שלמה, שבמסתגה הוא נלחם על מנת להסיר את הסעיף הנפשי מהתיק שלו רטרו-אקטיבית. בנוסף, הוא מספר על עוגמת הנפש והפגיעה שנגרמה לו כאשר הוא גילה שהוא מאבוחן עם ליקוי נפשי ללא ידיעתו.

השרשור הזה מצטרף לדיון קהילתי רחב יותר אשר מתנהל בשנים האחרונות בדבר המורכבות הפוליטית שבמאבק של חלק מהפעילות הטרנסיות ברחבי העולם, להוציא את הטרנסג'נדריות מספר ה-DSM, המגדיר הרשמי והמאושר של ההפרעות הפסיכיאטריות ברחבי העולם המערבי (או עוד סוג של משחק אספנות, תלוי את מי שואלים). אותו דיון אומנם עסק רבות בהשלכות המהלך על המימון הציבורי של תהליכים לשינוי מין (היות ועכשיו טרנסג'נדריות אינה הפרעה נפשית שבאחריות המדינה "לתקן"), אבל לא הרבה נאמר ביחס להשלכותיו הפוליטיות על המסלול אותו בוחורות לעצמן הקהילות הטרנסג'נדריות בארץ ובעולם.