בלייד ראנר: ההבדל בין ציצי קשוח לציצי נפוח

פוסט שלישית ואחרון בסדרה. הסיבה היחידה שאני מאוהב במאמר הזה, היא שתבעתי בו את המנוח המהפכני והמוצלח "הטרו-ארוטיקה". בויה!

במאמר זה, אדון באופן בו מיוצג עירום בסרט "בלייד ראנר" של הבמאי רידלי סקוט (Ridley Scott , Blade Runner, 1982). בעזרת ניתוח סמיולוגי של פריימים מתוך הסרט, אנסה לעמוד על האופן בו מובנה גוף האישה בסרט, כאובייקט מיוצר ומיני, לעומת האופן בו מובנה הגוף הגברי, כסובייקט א-מיני. זאת אעשה בעזרת שני מאמרים מרכזיים: "הרטוריקה של הדימוי" מאת רולאן בארת, ו-"עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" מאת לורה מאלווי.

 הסרט "בלייד ראנר" הינו סרט מדע בדיוני בסגנון פילם-נואר, המבוסס באופן רופף על רומן בשם "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" מאת פיליפ ק. דיק. הסרט המתרחש במציאות העתידית של שנת 2019, והוא מתאר עולם הרוס שבו שרדו רק שתי המעצמות החזקות בעולם – סין וארצות הברית. בעולם זה, מיוצרים באופן תעשייתי "רפליקאנטים": רובוטים דמויי אנוש המיועדים למלחמה וביצוע עבודות פרך. לאחר מרד כושל מצד קבוצת רפליקאנטים קיצונית, מוגלים כל הרפליקאנטים לחלל החיצון, וכניסתם לכדור הארץ נאסרת. הסרט עוקב אחר סיפורו של דקארד המשמש כ-בלייד-ראנר, אדם שתפקידו להרוג רפליקאנטים מסתננים. למרות שפרש מהתפקיד בעקבות ייסורי מצפון, מוחזר דקארד לעבודה בניגוד לרצנו על מנת לחסל קבוצה של 4 רפליקאנטים מורדים שהסתננו לכדור הארץ. הסרט מתחקה אחר מסע החיסולים שלו, ואחר רומן שמתפתח בינו לבין רייצ'ל, מזכירה בתאגיד אדיר, המתגלה בהמשך הסרט כרפליקאנטית בעצמה. בסרט 3 דמויות נשיות בלבד. בנוסף, בסרט שתי סצנות עירום, אחת גברית ואחת נשית. בהמשך העבודה אתרכז בהן, ואשתמש בניתוח סימיולוגי של הסרט על מנת לחשוף את ההבדל באופנים בו מבנה הסרט את הגוף הנשי לעומת הגברי.

מודעות פרסומת

קבארט: פסיכולוגיה תאגידית, ורק שלא יורידו לנו את הבולבול

פוסט מספר 2 במסגרת הבריחה שלי מכתיבת פוסטים אישיים או בעלי משמעות, בחסות הקמפיין לניפוח הבלוג.

במאמר זה אציע פרשנות משלי למאמרו של פרויד "פטישיזם", ואנסה לבסס את הטענה כי פטישיזציה מתקיימת בטקסטים קולנועיים, כאשר אלה נתקלים בנושאים אשר אין באפשרותם לייצג אותם מבלי לעורר מחלוקת. זאת אעשה בעזרת הסרט "קברט" בבימויו של בוב פוסי (Fosse) משנת 1972.

 במאמרו, מציע פרויד ניתוח על פיו פטישיזציה –  הייחוס לחפצים משמעויות ותכונות שאינן קיימות בהם במציאות הממשית – מתרחשת אצל בנים צעירים כתגובה לטראומה הפוקדת אותם במפגשם הראשון עם ואגינה. פרויד מסביר את היות אירוע זה טראומתי, בטענה כי הוא מהדהד את חרדת הסירוס, אותה תופס פרויד כתגובה טבעית לניסיון להסביר את הפערים בין פין לואגינה. על מנת לישב את החרדה שנוצרה, מעתיק הילד את סקרנותו המינית מהואגינה המייצגת בעבורו סירוס, אל חפץ (או חלק גוף) הנחקק בזיכרונו טרם האירוע הטראומתי, איתו הוא מסוגל להתמודד. "דבר-מה אחר תפס את מקומו [של הפין המשוער], ונעשה כביכול לתחליפו, לפיכך הוא יורש עתה את ההתעניינות שהייתה מופנית בעבר אל האיבר הקודם" (פרויד, 1996). בכך משמר הפטישיסט בו בזמן שני רעיונות סותרים: קיום הפין והעדרו.

שיקגו: כשסטרייטים עושים הפוך על הפוך על הפוך

לרגל הבלוג החדש, ולרגל העובדה שמעטים הדברים בעולם שמלחיצים אותי כמו ייצור של תוכן כתוב, החלטתי לפתוח בצ'יט בוטה ופשוט לפרסם את העבודות שאני הכי אוהב~ת מהתואר בקולנוע . ככה זה יגרום לי לבלוג שלי לפתח דארג של בלוג אמיתי, עם מילים ופסקאות ותוכן וכאלה, ואולי יוריד ממני קצת את הלחץ של הפיכתו לכזה..

המחזמר "שיקגו" בבימויו של רוב מארשל יצא לאקרנים בשנת 2002. לסרט צורניות וצבעוניות מודגשת והוא מלא בתכנים של ביקורת חברתית. מככבות בו מספר רב של נשים, והוא מעלה שאלות מהותיות ביחסים בינן לבין החברה הסובבת אותן. ברצוני להתבסס על מאמרו טומאס שץ (Thomas Schatz) Film Genres and the Genre Films על מנת להציע ניתוח של הסרט, הן מבחינה תוכנית והן מבחינת צורתו הקולנועית.