אוֹמֶץ שֶׁל פֶמִּיוֹת נֶכוֹת/ טל(י)

זה אומנם לא יפה להגיד אבל
כל פעם שאתם מסרבים לתעוזה שמצליחה להבליח לי למאחורה של העיניים,
אני קצת מקווה שתמותו

שתמותו
כי אתם שוכחים להבין
שהגוף הזה
הוא שדה של קרב
שהוא מלא במוקשים
מתקופות שוֹנוֹת של מלחמות שוֹנוּת
שכולן סימנו להפוך אותו לקרקע הפורייה שלהם
לברית הסדינים והתועבה
בה תקינות חַרֶדַת-נֶצַח מנסה לבסס את עצמה
על חשבון איבריי.

הבזקי פיכחון
מתנקזים לי בגוף לכדי סטירה מתמדת
שלא מסוגלת בכלל להעיז לרצות לישב את עצמה
כי היציבות משתקת

או אולי זה  כי אני בעצמי מאולף מכדי לשכוח
שיש דרכים שאסור להסתכל עליו
שיש דרכים שאסור להזיז אותו.
שהקולות שהוא עושה
הם סכנת אלף-מיטות
שהתשוקות שלו
חשיבותן נאלמת מכדי להתאפשר במלוא עוזן המסנוור
אפטר-גלואו של ניצחון מלא חדוות קיום

עוויתותיו מסוכנות כל כך שהן
יכולות להצית מלחמה חדשה-בתולית הישר מהניילון
כדי לוודא שכלום לא ישבר
כדי להבטיח שהכל ישאר במקום

*

המאבק הזה
של אהבה עצמית
צריך לפעמים
את עזרתם של גברים זרים
את העזרה
של המבט הקורא
של הידיים המושטות

של תשוקה.

של ברית שנוטפת זימה, וסוחטת סוטוּת
שאומרת ניצחנו
כי אנחנו עדיין רוצים

או אולי
פשוט כי אתם רוצים בי
למרות הפחד שבתעוזה.